איך, איך זה שאחרי יום של עמל, בעיות, ניסיונות, ריצות… הצטברות של עייפות כל כך גדולה. ודווקא אז – "הטריחו" אותנו חז"ל לשבת ולקרוא בכוונה "קריאת שמע שעל המיטה"?!
התשובה לזה היא באמת פשוטה! זו לא טירחה בכלל!!
אם נתייחס לזה כאל עוד פעולה שאנו צריכים לקיים כחלק מהיום הארוך שלנו, זה נשמע כבר יותר טוב.
אבל עדיין, זה לא נעשה קל יותר, אולי זו רק חובה נוספת לכל רצף פעולות היום יום שלנו.
אז לא מספיק להסתכל על כך כעוד משהו שצריך לעשות. צריך להבין שזה אחד הדברים החשובים ביותר לעשות!
כשאדם קם בבוקר אחר שנת הלילה, הוא צריך נטילת ידיים להסיר את רוח הטומאה, ואם כן, מזה מובן שהשינוי מטהרה לטומאה בא מהשינה. וטומאה באה ממשהו לא טוב. וכשהולכים למשהו לא טוב צריכים הכנה להתמודד עם זה בצורה הטובה ביותר. חז"ל לימדו אותנו ש"קריאת שמע שעל המיטה" היא חרב פיפיות – חרב שיש בה שתי חרבות משני הצדדים, ו"החרב" הזו עוזרת לנו להרחיק מעלינו את כל הרע הזה שרוצה להידבק בנו ולטלטל אותנו בזמן השינה.
הפעולה הזו של "קריאת שמע שעל המיטה" מקבלת משמעות אחרת כשמדובר בכך שאנחנו פשוט מצילים… את עצמנו! פתאום זה כבר נעשה חשוב ומשמעותי הרבה יותר.
וזה – עוד לא הכל!
בספרים הקדושים מובא שאם אומרים "קריאת שמע שעל המיטה" בכוונה גדולה, וגם לוקחים עוד 2-3 דקות לעשות חשבון נפש יומי: איפה טעיתי, במי פגעתי, במה אני יכול להשתפר יותר, וכמובן איך אני יכול לתקן את עצמי יותר – לא רק שנעשים בני אדם טובים יותר, אלא גם הנשמה עולה ללא הפרעה למעלה להזדכך ויורדת בבוקר נקיה וטהורה הרבה יותר, "חדשים לבקרים – רבה אמונתך", הנשמה מתחדשת ויורדת אלינו הרבה יותר טובה מיום אתמול.
אז עכשיו כבר מובן: "קריאת שמע שעל המיטה" היא לא עוד "טירחה", היא צורך אמיתי שלנו, שאנו מעוניינים בו בצורה מוחלטת, וחז"ל בחכמתם הרבה, הבינו זאת כבר לפני אלפי שנים.
